החלטה בתיק רע"א 8242/05

1.        הרקע לבקשת רשות הערעור שבפני, תחילתו בהסכם הלוואה שנערך בשנת 1995, בו התקשרו המבקשים עם בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: המשיב 1), לקבלת הלוואה המובטחת במשכון לרכישת דירה ברחוב משה בריל, תל אביב (להלן: הדירה).

           בסעיף 10 להסכם ההלוואה נקבע, כי הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר) לא תחולנה במקרה שתפקע זכותו של הלווה לגבי הנכסים ו/או זכויות החכירה מחמת מכירת נכסים ו/או זכויות החכירה בהוצאה לפועל. בנוסף, נקבע, כי הלווה לא ייהנה מחוק הגנת הדייר ולא יהפוך לדיירו של קונה הנכסים ו/או זכויות ועליו יהיה לפנותם מכל חפץ ואיש, כך שימסרו חופשיים ונקיים מכל חזקה ו/או זכויות נוגדות כלשהן. כמו-כן, נקבע, כי הלווה מצהיר במפורש שהוראות סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל) לא יספקו לו כל הגנה וכן לא יחולו על הנכסים ו/או זכויות החכירה, וכי הוא לא יהיה זכאי לדרוש שיועמד לרשותו ולרשות משפחתו סידור חלופי בכל דרך אחרת.

           המבקשים פיגרו בתשלומי ההלוואה ולפיכך בשנת 1998 פעל המשיב 1 למימוש הנכס במסגרת תיק הוצאה לפועל, בו נתבקש גם מינויה של עורכת-דין חנה אפרת-קומט ככונסת נכסים על הדירה.  

           בהמשך לכך, ביום 4.12.00, ביקשה כונסת הנכסים לפנות את המבקשים מדירת מגוריהם, כאשר היא מפנה את ראש ההוצאה לפועל להוראות סעיף 10 להסכם ההלוואה האמור לעיל, לפיו ויתרו המבקשים על ההגנות השונות המוקנות להם מכוח חוק. באותה העת, לא התנגדו המבקשים למימוש המשכון ולדרישת הפינוי ולפיכך ראש ההוצאה לפועל נעתר לבקשה.

           לאחר זאת, פנו המבקשים אל כונסת הנכסים בבקשה שלא יפונו מהדירה, תוך התחייבות לסלק את חובם על-פי סיכום שייקבע. אולם, גם לאחר זאת, לא עמדו המבקשים בהתחייבויות אלו והודעות פינוי הוצאו להם במועדים שונים, כאשר כל פעם עוכב ביצוע הפינוי, בתקווה שיעמדו המבקשים בהסדר שביקשו, אך אלו כשלו לעשות כן.

           בעקבות זאת, הצטרף נושה נוסף כנגד המבקשת 2, הוא המשיב 3, בנק לאומי לישראל (להלן: בל"ל), אשר הגיש תביעה כנגדה בחודש ספטמבר 1998, מכוח ערבות ללא הגבלה בסכום עליה חתמה. בהמשך לתביעה זו, ניתן פסק-דין כנגד המבקשת 2 ואף נפתח כנגדה תיק הוצאה לפועל, אשר במסגרתו הוטל עיקול על זכויותיה בדירה בחודש מרץ 1999. בל"ל אף מינה כונס נכסים בחודש יוני באותה השנה, על מנת לטפל במכירת הדירה, אולם בשלב זה התברר לו, כי כנגד המבקשת הוגשה בקשה למימוש משכון ביחס לאותה הדירה, על-ידי בנק דיסקונט, והשניים יצרו קשר בנוגע לתיקיהם.

           לאור האמור, הובהר למבקשים, כי עליהם להסדיר את חובותיהם לבנק דיסקונט וכן לבל"ל, אולם בסופו של דבר, לא עמדו המבקשים בתשלום החוב לא כלפי בנק דיסקונט ולא כלפי בל"ל. לפיכך, ביום 24.5.05, ביקש בל"ל לחדש את הליכי ההוצאה לפועל למכירת הדירה ולעניין זה נדרשה תגובת הכונסת, אשר פנתה בבקשה לחידוש הליכים ולמתן צו פינוי, אשר אכן ניתן.  

           בהמשך לכל אלו, ביום 18.7.05 הוגשה על ידי המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לעיכוב הליכי הפינוי נוכח המרצת פתיחה שהוגשה על-ידם באותו מועד, למתן פסק-דין הצהרתי, שיצהיר, כי נפל פגם בכריתת הסכמי המשכון ולפיכך על סעיף 10 להסכם ההלוואה - להתבטל. במסגרת זאת, טענו המבקשים, כי הסכם ההלוואה הינו חוזה אחיד, אשר סעיף 10 בו הינו תנאי מקפח. כמו-כן, נטען, כי הם זכאים להגנת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל ויש להעמיד לרשותם מקום מגורים חלופי או סידור ראוי, במידה ויפונו. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' קובו), דחה הבקשה לעכב הליכי פינוי בקובעו, כי הצדדים השתהו בהגשת הבקשה. בנוסף, קבע בית-המשפט, כי את כל טענותיהם לעניין החתימה על הסכם ההלוואה, היה עליהם להעלות מיידית, וללא שיהוי ניכר.  כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי גם על-פי מאזן הנוחות יש לדחות את הבקשה, שכן כל דחייה נוספת של הליכי המימוש, מגדילה את החוב ונזקי הבנקים, ואף אם יזכו המבקשים בתובענתם, הרי שהם יהיו יכולים להיפרע מן הבנקים, בכל עת, על נזקיהם.

           על החלטה זו, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני.

2.        לטענת המבקשים, שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהסתמך על הפרשי הזמן שהתקיימו בין מועד מתן צווי הפינוי לבין מועד הגשת הבקשה למתן עיכוב הליכי פינוי, שכן אין זו חזות הכל. בנוסף, לטענתם, ניסו הם להגיע להסדרים כספיים עם המשיבים, ללא הואיל, עקב מצבם הכלכלי הקשה והדחוק וללא כל השתהות. כמו-כן, לטענת המבקשים, שגה בית-המשפט המחוזי בקובעו, כי מאזן הנוחות נוטה לרעתם, שכן דרך בחינתו הייתה שגויה. לפיכך, מבקשים הם, כי יסודר להם פתרון מגורים זמני חלופי.  

           כנגדם, סומכים המשיבים 1 ו-2 את טענותיהם על מסקנות בית-המשפט המחוזי ובמיוחד טוענים הם לעניין השתהות המבקשים בהגשת הבקשה למתן פסק-דין הצהרתי והבקשה לצו ביניים. בנוסף, טוענים המשיבים, כי סיכויי המבקשים לזכות בבקשת רשות הערעור ובתביעתם העיקרית בעניין נשוא בקשה זו הינם קלושים. כמו-כן, טוענים הם, כי מצבו הכלכלי של המשיב 1 איתן ולפיכך גם אם יזכו המבקשים  בתביעתם, הרי שאין חשש שלא יוכלו להיפרע. לאור האמור, מבקשים הם לדחות את בקשת רשות הערעור.

           בנוסף, מסתמך המשיב 3 על החלטת בית-המשפט המחוזי וטוען, כי מדובר בשיהוי ניכר ביותר מצד המבקשים, אשר התמהמהו ללא כל סיבה ומטעם זה יש לדחות את בקשתם. כמו-כן, טוען המשיב 3, כי המבקשים העלימו עובדות רבות מבית-המשפט, כגון נושים נוספים שקיימים, הליכים שנפתחו כנגדם וכיוב'. לפיכך, לטענתו, יש ליתן גם לעניין זה משקל ראוי. עוד טוען משיב 3, כי ראוי בעת עשיית מאזן הנוחות להתחשב בשיקולי תום-לב, אשר בענייננו, הוכיחו המבקשים, כי לא נהגו על-פיהם. לפיכך, מבקש המשיב 3 אף הוא לדחות את בקשת רשות הערעור.

3.        דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           בענייננו נראה, כי סיכוייהם של המבקשים במידה ותינתן להם רשות ערעור, כמו גם בתביעתם העיקרית בתיק נשוא בקשה זו, אינם גבוהים במיוחד. מעובדות המקרה עולה, כי המבקשים אכן השתהו משמעותית בהגשת הבקשה, דבר אשר מפחית ממשקלה, שכן הלכה היא, כי משקלן של טענות המועלות בשלב כה מאוחר פחות הוא. לעניין זה ראו ע"א 9291/04 ברוך קלמן ואח' נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ואח', (טרם פורסם), שם נקבע בדומה לענייננו, כי:

"יש בעיני חשיבות גם לעיתוי בו ביקשו המבקשים את פסק הדין ההצהרתי: הדבר היה לאחר ארבע שנות התדיינות בלשכת ההוצאה לפועל. במהלך שנים אלה היו כמה נסיונות למכור את הנכס וטענות המבקשים נסבו, בין היתר, על המחירים שהוצעו עבור הנכס. רק לאחר שנראה היה שכלו כל הקיצין, התעוררו המבקשים להגיש את המרצות הפתיחה. לכך יש משקל בשני הקשרים - האחד בשאלה אם ראוי, בשלב זה, ליתן למבקשים סעד זמני בערעור לאחר שתביעתם בערכאה הראשונה נדחתה. השני - משקלן של טענות המועלות בשלב כה מאוחר פחות הוא. אילו היה ממש בטענות היו, מן הסתם, המבקשים מעלים אותן מיד לאחר פתיחת הליכי ההוצאה לפועל."

          כמו-כן, לגופו של עניין, לפי ההלכה המקובלת, חזקה היא, כי חתימתו של  אדם על פני מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות מפורשת, לכך שנתן אדם זה את הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; רע"א 11519/04 יפה לבקוביץ נ' בנק הפועלים בע"מ, (טרם פורסם); ובמיוחד נקבע, כי אמורים הדברים לעניין מסמכים מהותיים, כגון שטר משכנתה (ראו לעניין זה, ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 376-375). ויתרה מכך, אף נקבע בעבר מפורשות לעניינו של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, כי סעיף זה משקף איזון בין זכות הנושה לגבות את חובו לבין זכות החייב ליהנות מקורת גג (רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נ(1) 342 ,338.) אולם, עם זאת, הצדדים יכולים להורות בהסכם ההלוואה, כי הוראותיו של סעיף זה לא יחולו על מערכת היחסים המשפטית ביניהם, וכל מה שעליהם לעשות לשם כך, הוא לשלול את תחולת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל במפורש, כפי שאכן נעשה בענייננו. (לעניין זה, ראו ברע"א 1132/94 פי.אף.איי. אסטבלישמנט נ' רוזנר, פ"ד מט(5) 215; רע"א 5368/01 פנחס יהודה ואח' נ' עו"ד יוסף תשובה, פ"ד נח(1), 214 ,עמ' 220-221.) כמו-כן, למבקשים ניתנו מספר הזדמנויות להסדיר את חובם, אולם הם לא עמדו בהתחייבויותיהם ולא נותר למשיבים אלא לפעול על-מנת לגבות את החוב באמצעות פינוי המבקשים מהדירה.

            בית המשפט המחוזי בחן את טענותיהם ההדדיות השונות של בעלי הדין, על רקע נסיבותיה של הפרשה אשר נשקלו כראוי. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מקובל עלי ולא מצאתי מקום להתערב בו.

4.        לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

           המבקשים ישלמו למשיבים 1 ו-2 יחדיו שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח וכן ישלמו למשיב 3 שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.